שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' עוסמאן ואח'

פסק דין

1.בפני תביעת שיבוב שהגישה התובעת בגין נזקים שארעו לרכב המבוטחת (להלן גם: "הנהגת") מסוג סוזוקי (להלן: "הסוזוקי"), כתוצאה מתאונת דרכים מיום 18/10/07.

הנהגת הגישה תצהיר עדות ראשית אשר אינו מאומת, ואילו הנתבע לא הגיש כלל תצהיר עדות ראשית. יחד עם זאת, בהסכמת הצדדים, העידו שני הנהגים ביום הדיון אשר התקיים בפני ביום 30/10/11.

בהתאם לתקנה 214 טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, ומאחר שמדובר בתביעה שהתבררה בסדר דין מהיר, יהיה פסק הדין שלהלן מנומק בתמציתיות.

2.לטענת התובעת, התאונה אירעה, עת רכב מטאטא כבישים (להלן: "הרכב") בו נהג הנתבע, יצא לפתע מחניה, ופגע בסוזוקי בצד ימין. הנתבע הכחיש את אחריותו לתאונה וטען כי התאונה אירעה עת עבד עם רכב הטאטוא על הכביש הראשי. הנתבע טען, כי התובעת עקפה אותו, סמוך לכניסה לכיכר, זאת למרות פס לבן שהיה במקום וכתוצאה מכך אירעה התנגשות בין הרכבים. הנתבע הגיש תמונות ממקום האירוע, וכן תמונות של הרכב במצב שרכב אחר עוקף אותו באותו מקום.

דיון:

3.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, במסמכים אשר הגישו ואף התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וכי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן, המדובר בגרסה מול גרסה ולפיכך, הייתה צריכה התובעת לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתה על פני גרסת הנתבע. ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובעת לא שכנעה את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתה היא הנכונה, לא הרימה את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתה.

במקרה דנן, לא רק שמדובר בגרסה מול גרסה, שהתובעת לא הביאה כל עדות או ראיה נוספת אשר תביא להעדפת גרסתה, אלא שגם שוכנעתי כי יש להעדיף את גרסת הנתבע.

בכתב התביעה, בהודעה לחברת הביטוח ואף בסיכומי ב"כ התובעת, נטען כי הרכב בו נהג הנתבע יצא בפתאומיות מחניה. לעומת זאת, בעדותה לא ציינה הנהגת כלל כי הרכב יצא מחניה והיא אף העידה מפורשות:

"הנתבע נסע ברכב מטאטא כביש של עיריית צפת, הוא היה בצד ימין של הדרך, טאטא את המדרכה, יצא אלי בלי לאותת לפני הכיכר..." (הדגשה שלי ר.א.).

כלומר, הנהגת הודתה למעשה, כי אין המדובר ברכב חונה, אלא ברכב שנסע וטאטא את המדרכה בצד הכביש. יצוין כי המדרכה הנראית בתמונות שהגיש הנתבע (בטעות סומנו ת/1 במקום נ/1), מסומנת באדום-לבן,כך שממלא לא ניתן היה לחנות שם ואף לאור רוחב הכביש, לא היה אפשרי שרכב גדול כמו הרכב בו נהג הנתבע, יחנה במקום.

מעדויות הצדדים, מהתמונות שהוגשו בפני וגם מתמונות הנזק לסוזוקי שצורפו לכתב התביעה, שוכנעתי כי הרכב בו נהג הנתבע לא חנה ופגע "לפתע" בסוזוקי כטענת התובעת, אלא נסע באיטיות, כפי שהעיד הנתבע במהירות של 10 קמ"ש בלבד. כאמור, גם התובעת העידה כי הרכב נסע.

לאור המהירות הנמוכה ביותר של הרכב, ניסתה הנהגת לעקוף אותו ואולם לאור רוחב הכביש בסמוך לכיכר, כפי הנראה בתמונות, אירעה ההתנגשות בין הרכבים.

עדותו של הנתבע הותירה בי רושם מהימן. העדות של הנתבע תאמה את תמונות מקום התאונה ואת הנזקים שנטען כי אירעו לסוזוקי ואין בפני כל עדות, או ראיה נוספת על פיה אוכל לקבוע כי יש להעדיף את גרסת התובעת (אשר אף אינה תואמת כאמור,את גרסת המבוטחת,על כי הרכב נסע ולא יצא מחניה לפתע).

לאור האמור,משלא שוכנעתי כי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע אין לי אלא לדחות את התביעה וכך אני מורה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסכום של 550 ₪.